Skip to content

אידיליה מהספרים

10/04/2013

אידיליה מהספרים

הלכתי הערב לראות את "ההוביט", הספר שמעולם לא הצלחתי לקרוא. קיבלתי את הספר לבת המצווה וניסיתי לקרוא בו כמה פעמים וכל פעם מחדש הייתי מגיעה לעמוד עשרים ומשהו ונתקעת. לסרטים יש כמה יתרונות, ביניהם היעדר עמוד עשרים ומשהו, ולכן שמחתי להזדמנות לגמור את המצווה שהתחלתי בבת המצווה שלי. אני לא אוהבת לצפות בקרבות קודרים וממושכים עם מפלצות איומות ואני נוטה לסבול במהלכם סבל פיסי ממש. לפיכך, ממש כמו בילבו בגינס, לא ששתי לעזוב את ה Shire הירוק והאידילי, את המאורה הקטנה והמצוחצחת, את הביתיות הרגועה והבריטית למשעי. ובכל זאת לא קמתי ויצאתי מהאולם, והצטרפתי להרפתקה האפלה, ולו רק כדי לזכות לראות את מלך העופות נושא בטלפיו את המלך הפצוע מעל מרחבי ניו זילנד, או את בילבו אומר לחבורה שכן, הוא אוהב את הבית שלו מאוד ומתגעגע אליו, אבל הוא יישאר לצדם ויילחם כדי שגם להם יהיה בית לחזור אליו. או לו רק כדי שאוכל לחזור הביתה, כשוך המחזות, ולהיזכר בדברים שראיתי על המסך וחלפו ואינם. בסצינה שבה סרומן הופיע במלוא נבלותו העתידית במשכנם הנשגב של האלפים נזכרתי שוב בצפייה בטרילוגיית שר הטבעות בשנים 2001-2003. היו אלו השנים שסבבו את פיגוע התאומים, וכשסרומן נסיך האופל ניצב מול גנדלף במגדל השן על מסך הסינמטק חשבתי בצמרמורת שסרומן נראה כמו בן לאדן, נסיך האופל מאפגניסטן. את הבשורה על פיגוע התאומים קיבלתי ב 2001 עם מילי כשטיילנו בחבל Connemara שבאירלנד. ישבנו ונחנו על פסגת הר ירוק שבירוקים, טבלנו באידיליה שהכרנו מהספרות האנגלית, כשלפתע שני הפלאפונים שלנו צלצלו בזה אחר זה. באחד דיברה אמא שלה, בשני דיברה אמא שלי, ושתיהן סיפרו אותו הדבר: שני מטוסי נוסעים התרסקו לתוך מגדלי התאומים בניו יורק בזה אחר זה, מגדל אחד קרס, השני עולה באש, זה נראה כמו אפוקליפסת מדע בדיוני, וזה למרבה הצער לא. ישבנו לנו יחדיו על פסגת האידיליה, מנותקות מציוויליזציה, והתבשרנו בשיחה בינלאומית שבירתו הבלתי מעורערת של העולם המודרני נמצאת תחת מתקפה אפוקליפטית. זה היה סוריאליסטי למדי. בדרך למטה מההר אל הפאב המקומי, בו ישבו כפריים איריים וצפו במקום במשחק הכדורגל הקבוע בגורד שחקים אמריקאי בוער בשידור חי, הבנתי שהעולם השתנה לתמיד. התאהבתי לחלוטין ב Connemara בטיול ההוא – בביצות הכחולות, בחוף הסלעי, בבקתות הקטנות, בצמחים השדופים, בערבות העשב הבודדות. לאזור היפהפה שבו דיוושנו קרא בעל האכסניה The Wilderness. כשהאוטובוס הסיע אותנו אל יעדנו הבא הסתכלתי על ההרים והערבות הנטושים וחשבתי, המקום הזה בטוח מאוד. ב Wilderness הזה אין מפלצות, טרולים או אורגים או ענקי סלעים. ב Wilderness הזה אין גורדי שחקים. ב Wilderness הזה אין פיגועים המוניים. ב Wilderness הזה כדאי להישאר. אבל בקולם של חלילים דקים, בקולן של קרנות יער נישאות, שמעתי את הבית שלי קורא לי, את ה Shire הפרטי שלי, את המאורה הקטנה והמטופחת שלי, בישראל הקטנה והמסוכנת שלי. ידעתי שה Shire האירי הוא הרפתקה שצריכה להסתיים, ושעלי לחזור הביתה, להתיישב מול האח הבוערת עם מקטרת מפוטמת, להתבונן בלהבות המרצדות ולהתגעגע לאידיליה שפגשתי במסע הנועז שלי ושל מילי לאירלנד, אידיליה מהספרים.

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

חוסר סדר מאורגן

הבלוג של יונתן אמיר: רשימות על אמנות, תרבות וחברה

%d בלוגרים אהבו את זה: