Skip to content

על האנשלוס ועל פאזלים

10/04/2013

על האנשלוס ועל פאזלים

‫על הAnschluss ועל פאזלים. זה יתחבר בסוף, אני מבטיחה. אז כנראה הסיבה שהפאזלים המעולים מסן פרנציסקו ישבו שנתיים בתוך אריזה סגורה היא שעד היום היתה לי בעיה קשה עם פאזלים. משהו שקשור לבינגו, אולי. כאילו מבחינתי לעשות פאזלים זה להיות עם רגל אחת בלשחק בינגו, שזה להיות עם רגל אחת בבית אבות, שזה להיות עם רגל אחת בקבר. כאילו יש יותר מדי דברים לעשות וללמוד בחיים ולמי יש זמן לעצור ולעשות פאזל. לא משנה ששליש מהיום הולך על פייסבוק, שליש נוסף הולך על פייסבוק ושליש אחרון בדרך כלל הולך על פייסבוק בהיעדר חלופה פייסבוקית יותר. מבחינתי יש יותר מדי דברים לעשות וללמוד בחיים. אז היום במסגרת יום שפעת בבית לקחתי הפסקה מהאנטומיה של גריי (אחד מאותם דברים סופר אבל סופר חשובים שאני עושה בחיים) והלכתי להטות שכם לארז עם הפאזל. ומה עובר לי בראש בזמן הרכבת הפאזל? לא משנה שזה היה זמן האיכות השותפי הכי ביג טיים שהיה לנו בזמן האחרון – לא משנה שרצנו ממשחקי מילים לשירים מפורסמים למבטאים משונים לציטוטים חשובים לנונסנסים קטנים והבית התמלא פנינים – לא משנה שמשפחת יש-לנו-בסיכום-כולל-8-מסכי-מחשב-בבית סוף סוף הוציאה את הפריקינג אף שלה מהפריקינג מסך – מה עובר לי בראש? מה אני לומדת מהפאזל. למה הפאזל חשוב. למה הפאזל הזה טוב. מה הפאזל עוזר לפתח. אני חושבת שזה עוזר לפתח סבלנות, אני גורסת לארז. אני חושבת שזה מפתח תשומת לב לפרטים, אני מתאפקת לא להגזים עם הדידקטיות. אני חושבת שאני צריכה לקחת את הרגליים שלי ולברוח מפה לפני שמעבירים אותי לבית אבות, אני נכנסת לפאניקה ולעמדת זינוק. העין שלו, אומר ארז בחדווה, ומרים חתיכה קטנה וסופר חתיכית. העין שלו? אני אומרת. משהו מרצד לי באחורי המוח. משהו קדמון, רדום, מדוכא, מנושל, מובס, מושפל, רצוץ, משולל כל הערכה עצמית. משהו שצריך לפתח, אבל כבר מזמן לא מאמין שהוא מסוגל להתפתחות כלשהי. משהו שאיבד כל תקווה להגיע לאיזשהו משהו בחיים. המשהו מרצד, ומתפתל, ומתמתח, ונעמד לפתע ממושמע וזקוף קומה. העין שלו – העין שלו – האין שלוס – האנשלוס! אני קוראת. האנשלוס!!! זה משהו מגרמניה הנאצית!!! זה משהו מהתיכון!!! זה משהו משעורי הסטוריה!!! זה משהו מהאזור הזה במוח שמופקד על לזכור משהו מהתחום המאוד חשוב בחיים שנקרא ידיעת הסטוריה!!! זה משהו מהתחום הזה שאני משאירה סגור הרמטית כי החיים לימדו אותי שיש לי זיכרון של חולת אצהיימר שיושבת בבית אבות ומשחקת בינגו כל היום. אנשלוס. Bingo! אני כל כך שמחה שפתחנו את הפאזל.

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

חוסר סדר מאורגן

הבלוג של יונתן אמיר: רשימות על אמנות, תרבות וחברה

%d בלוגרים אהבו את זה: