Skip to content

בוקר, דנמרק, ערב, אמריקה

12/05/2013

בוקר, דנמרק, ערב, אמריקה

אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הפלאש מוב של הפילהרמונית של קופנהגן ברכבת התחתית של הבוקר עם "בוקר" של גריג. היתה תקופה בירושלים שהיה לי פטיפון והייתי שומעת את "בוקר" בלופ. לופ ידני, עם תנועה ידנית, לא כמו לחיצת ריפרש ביוטיוב, לופ שהוא על גבול ההתעמלות בוקר. הצלילים של "בוקר" הם צלילים של התעוררות של העולם בבוקר ומשהו בהם מעורר בך משהו בפנים, כל האזנה מחדש. אני מסתכלת על הוידאו של הפלאש מוב ומחפשת שוב ושוב את העיניים הדומעות של הקשישה היפה. העורכים תמיד ישימו אנשים דומעים בוידאו של פלאש מוב, זו בחירה כמעט מכנית, כמעט צינית, אבל לפעמים גם המכני הוא הדבר הנכון והאמיתי. פלאש מוב שנעשה בסביבות אורבניות בנויות, כבדות, אפורות, רפיטטיביות ומדכאות ושובר את שגרת יומם של אנשים הוא מתכון מנצח לדמעות בעיניים. צפיתי השבוע גם בוידאו הויראלי של הנאום של דיוויד פוסטר וואלאס, עם הסופרמרקט האמריקאי והאוטוסטרדה האמריקאית והבטון והניאון והסלואומושנים. הוא מדבר שם על השגרה השוחקת של עובדי המשרדים הבורגנים ועל הדרך לשבור את השגרה על ידי חיפוש האנושי בתוך הדמויות הסובבות אותך. אבל הדבר שבולט יותר מכל בבימוי של הוידאו הויראלי ההוא בעיני הוא השגרה השוחקת שנקראת הסביבה הבנויה. הבטון, הניאון, הדחיקה המוחלטת החוצה של כל מה שטבעי וחי ונושם וירוק וצומח ופראי ומשום כך גם הינו בעל התנהגות עצמאית, בלתי צפויה, שוברת שיגרה. בעיצוב הסביבה הבנויה העירונית האמריקאית אפשר גם לראות שלא נלקחו בחשבון מימדים אנושיים, לא נלקחו בחשבון החומרים, הצבעים והטקסטורות שמשמחים אנשים, לא הושקעה מחשבה בפרטים, ולמעשה לא הושקעה אהבה אישית של איזשהו בעל מלאכה אחד מסוים בעצמים והחללים האורבניים. אמריקה כסרט נע, עיצוב אורבני בכל העולם כסרט נע, כסרט רע, ויראלי ורע. הדבר שאני כל כך אוהבת בפלאש מוב של הפילהרמונית של קופנהגן ברכבת התחתית עם "בוקר" של גריג הוא שהעיר פוגשת את הטבע פוגש את האדם פוגש את האמנות. בצלילים של "בוקר" אפשר לשמוע את הטבע שקפץ לנסיעת בוקר בעולם המתכת האפורה של הרכבת התחתית. בפניהם של הנוסעים אפשר לראות שהם מתעוררים עם המוסיקה החיה בעודם עומדים בקרון, לבוקר שונה מאוד מהרגיל. הכוח של "בוקר" לעורר משהו במאזין כל פעם מחדש מעורר בתוך חלל הרכבת גם את השאלה מהי אמנות ולמה בעצם היא חשובה והכרחית לנו כל כך. וכשהנוסעים יוצאים מהרכבת ומנופפים לשלום עולה השאלה מהו בעצם הדבר שהאמנות של גריג הצליחה לעשות על הרכבת שהרכבת לא היתה יכולה לחולל בעצמה. הרי הרכבת היא בת דודתה של האמנות. הרכבת היא עצמה מעשה אומנות. הרכבת, הכבישים, הבניינים, המכוניות, המסדרונות, הקופות הרושמות, מכונות הכרטיסים – כל אלו מעשי אומנות, מעשי Craft. כל אלו לא היו שם לפני שבעל המלאכה יצר אותם. אלא שלא בעל מלאכה יצר אותם. ייצר אותם פס ייצור. ייצרה אותם המכונה, במובן העמוק של המילה. ואולי מבחינתי הדמעות בעיניים של הקשישה היפה מראות לא רק את היכולת ליצור קשר אנושי ולהחיות את הרגע ולשמח את הזר המוחלט, אלא גם את היכולת לקחת את דבר האומנות המנוכר שהאדם הלא מסוים יצר על פס ייצור באופן מכני, להפיח בו את מעשה האמנות העדין שגריג, האדם המסוים, יצר בשלהי המאה ה 19, ולחבר שוב מחדש את האומנות, ה Craft, עם האמנות, ה Art, בנקודת החיבור הטבעית שלהם – האדם. נוסעי הרכבת מתפצלים לשגרת יומם, פסי הרכבת מתפצלים לשגרת יומם, המחשבות מתפצלות לתפישות שונות של מה שקרה שם באותם רגעים על הרכבת. ובעיני מה שקרה על הרכבת הוא השבת הגלגל לאחור, ביטול הפיצול בין האומנות לאמנות, ואיזכור הסיבה לדיכאון האורבני. האומן נטש את הסדנא והלך לשבת במפעל ובמשרד. בתגובה נטשה האומנות את הפועל והפקיד והקיפה אותו בנופים אורבניים כבדים, חזרתיים, אפורים ומדכאים, שדרוש איזה "בוקר" של גריג כדי להזכיר להם את ראשיתם.

הפלאש מוב ברכבת התחתית של קופנהגן:

http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=gww9_S4PNV0

הנאום של דיוויד פוסטר וואלאס:
http://www.youtube.com/watch?v=xmpYnxlEh0c

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

חוסר סדר מאורגן

הבלוג של יונתן אמיר: רשימות על אמנות, תרבות וחברה

%d בלוגרים אהבו את זה: