Skip to content

הפדאל

23/07/2013

הפדאל

‫כשהייתי ילדה היו כמה דברים לא חשובים שהיה לי חשוב לא לעשות כשאהיה גדולה. היה לי חשוב לא להתחיל לעולם ללכת לאט, לא להתעייף, תמיד ללכת מהר, תמיד להיות נמרצת, תמיד להיות מלאת חיים, תמיד להיות נלהבת. היום חשוב לי ללכת לאט, להתבונן, לחוות, לתבוע את הזכות על המקום שלי בחלל, להישאר ברגע, להשתהות בנוף. היה לי חשוב כשהייתי ילדה גם לא להפוך לפסנתרנית שמטביעה את הנגינה שלה בפדאל. היתה לי מורה לפסנתר בשנים הראשונות שמאוד אהבתי – הפסקתי לזמן מה ללמוד ואז חזרתי, לא מפני שהתגעגעתי לפסנתר, אלא מפני שהתגעגעתי אליה, וכך המשכתי ללמוד וזה הפך לעשר שנות לימודי פסנתר ולצ'קונה של באך שחתם את העשור באקורדים מפוארים למרות שנכתב במקור לכינור. היה דבר אחד שהמורה שלי היתה עושה לפעמים שלא אהבתי, והוא להשתמש בפדאל יותר מדי. חשבתי שהפדאל, שמורח את הצלילים ומעניק להם מתיקות ורכות מענגות, הוא סוג של אבקת זהב שעלולה להפוך בעקבות שימוש יתר מאבקת זהב אמיתית, יקרה ונדירה לאבקת נצנצים מהסוג שיושב בשפופרות פלסטיק שקופות במגרת הגננת ומשמש להזהבת כיפת הסלע בציורי יום ירושלים. חשבתי גם ששימוש יתר בפדאל הוא מקל הליכה של קשישים, כלי עזר שמשתמשים בו כדי להקל על משימה כשכבר אין כוח להתאמץ, כשכבר אין כוח או רצון לרוץ ברחוב. הפדאל עוזר לחבר בין צלילים שהיו יכולים להתחבר פחות או יותר בעצמם אילו רק האצבעות, הנשימה והקשב היו מתאמנים ליצור ביניהם דבק בלתי נראה ולדבוק בדבקות גדולה בכיוון אליו המלודיה שואפת. רציתי לגדול ולהיות מישהי שזוכרת מה המוסיקה רוצה ומתאמצת להעניק לה את זה, מישהי שלא מניחה את הסונטה מול ערוץ הילדים בטלויזיה רק כי אין לה כוח אליה עכשיו. היום כשאני מנגנת בפסנתר אני מטביעה בפדאל כל יצירה שאני פוגשת. רגטיים של סקוט ג'ופלין, סונטה של מוצרט, פרלוד של שופן, פוגה של באך. הפדאל הוא חברי הטוב ביותר. אני יודעת שזה מפני ששנינו בטלנים, ומפני ששנינו התעייפנו קצת, ומפני ששנינו איבדנו הרבה מיומנות, אבל גם מפני שאנחנו בכלל לא בטלנים, והדרך עדיין אצה לנו, ואנחנו רוצים להספיק לנגן אבל אנחנו רוצים גם להספיק לא לנגן, כי החיים קצרים, ויש בהם עוד כמה דברים חוץ מפסנתרים. זה גם משהו אחר, והוא כנראה הגננת שנהייתי בינתיים, מין גננת כזאת שיושבת בפינה בגן אחרי שכל הילדים הלכו, מוציאה את שפופרות הפלסטיק מהמגרות ומתחילה לשפוך על הריצפה נצנצים של זהב, שופכת אותם עד שהם הופכים לערימות, גבעות, הרים של נצנצים מוזהבים, ומסתכלת עליהם ומתענגת, לא על האיכות אלא על הכמות, על האפשרות, על הזכות, לטבול בזהב שדולל והושל ממנו כל ערך או כל אפשרות לומר אמירה בעולם, למעט ההכרזה על הזכות להתענג, לקחת את הרגע באמצע יום שמתאמץ להתאמץ ולשכוח הכל ולהיזכר להתענג.‬

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

חוסר סדר מאורגן

הבלוג של יונתן אמיר: רשימות על אמנות, תרבות וחברה

%d בלוגרים אהבו את זה: